לפני כמה חודשים ישבה מולי מועמדת שהייתה בטוחה שהיא הרסה את הראיון.
"הייתי לחוצה."
"שכחתי להגיד דברים חשובים."
"המנהל לא חייך."
"כנראה שהם כבר החליטו שלא."
הקשבתי לה, אבל האמת היא שכבר שמעתי את המשפטים האלה לא מעט פעמים לאורך השנים.
שבועיים אחר כך היא התקשרה אליי "ואמרה עדי… התקבלתי."
זו הייתה עוד תזכורת לכך שיש פער גדול בין מה שמועמדים מרגישים כשהם יוצאים מראיון, לבין מה שבאמת קורה מאחורי הקלעים.
אחרי יותר מ־15 שנה במשאבי אנוש למדתי שהרגע שבו המועמד יוצא מהחדר הוא דווקא הרגע שבו מתחיל תהליך קבלת ההחלטות.
ההחלטה לא מתקבלת רק על בסיס השאלה "איך היה הראיון?". היא מושפעת ממגוון שיקולים שהמועמד כלל לא חשוף אליהם, כמו השוואה בין מועמדים, צרכים עסקיים שהשתנו, אילוצי תקציב ולעיתים אפילו הקפאת גיוסים.
אני זוכרת מועמד שהיה מצוין, אבל בסופו של דבר נבחר מועמד אחר, פשוט מפני שהיה לו ניסיון ספציפי שנדרש לפרויקט דחוף. במקרה אחר, מנהל כבר רצה לגייס מועמד, אבל ההנהלה עצרה את הגיוס לשבועיים. מבחינת המועמד, השתיקה נראתה כמו דחייה. בפועל, אף אחד לא היה יכול לקבל החלטה.
היה גם מקרה של מועמדת שהייתה בטוחה שהראיון שלה היה חלש. דווקא היכולת שלה לעצור, לחשוב ולהודות כשלא ידעה תשובה, היא זו שהרשימה את המראיינים.
עם השנים שמתי לב שרבים מהמועמדים חוזרים על אותן טעויות. הם מנתחים כל חיוך של המראיין, מניחים שאם לא התקשרו תוך יומיים זה סימן שנדחו, מפסיקים לחפש עבודה או מפרשים כל שתיקה כתשובה שלילית.
אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שתיקחו מהכתבה הזו, הוא שלא כל דחייה היא כישלון ולא כל המתנה היא סימן שמשהו לא היה בסדר אצלכם.
לפעמים הסיפור בכלל לא קשור אליכם ,ואת המשפט שאני תמיד אומרת למועמדים שלי, אני אומרת גם כאן: "אם לא ננסה, לא נדע."
